דרור
אני מרגיש שאני כלוא בתוכי. החיים שלי כמו שהם עכשיו הם כל מה שיש. אין אפשרות למשהו אחר.
ייאוש.
אני מרגיש משועמם מהעבודה שלי ועושה אותה בחוסר חשק.
רואה מהחלון זוג מחזיק ידיים ומתבאס על זה שאני לבד.
לפני כמה ימים קיבלתי מספר טלפון של מישהי שרצו לשדך לי, אבל כבר איבדתי אמונה שאהבה אפשרית עבורי ולא עשיתי עם זה כלום.
אני מרגיש שהחיים הם נטל, משקל שצריך לסחוב.
ואז אני נזכר. זו לא המציאות. זה חלום. אני ישן עם עיניים פקוחות וזה בסך הכל חלום לא נעים.
אבל יש אפשרות אחרת.
אני נזכר שאני תלמיד בבית הספר למודעות עצמית ושיש לי שאיפה להתעורר.
נזכר שהתחושות, המחשבות והרגשות שלי הם לא אני, אלא תפקודים בתוכי שאני יכול להתבונן בהם.
אני נזכר גם שיש גם רגשות אחרים, מועילים יותר, שאני יכול לארח בתוכי, כמו נחישות, כמו תקווה בטוחה.
אני רוצה במהלך היום הזה שיהיה באמת מכריע בכדי שאתקדם צעד נוסף אל עֵבר החיים שאני רוצה ושואף? חיים שאני בטוח שאני מוכן שיהיו לי!
עצירה, נשימה עמוקה, עוצם את עיניי ורואה את עצמי מראש מתקשר אליה, אני רואה מראש איך אהיה קשוב קליל נעים ומתעניין בזמן השיחה איתה ואיך בסוף השיחה אני מציע לה להיפגש. אני מצהיר בפני עצמי שאני ראוי. ואז מתקשר וכל זה פשוט קורה.
אני חוזר לעבוד ופתאום מרגיש בר מזל על העבודה שלי, עם התנאים שלפני 10 שנים יכולתי רק לחלום עליהם. השעמום והכבדות התחלפו בהודיה.
המציאות החיצונית לא השתנתה, אבל בפנים אני חי בעולם אחר.
פעם הדכאון היה מוחץ אותי, דוחף אותי לחשוב על המוות.
היום, תודות לאור של הלימוד, אני יודע שכל רגש שלילי הוא זמני וחולף,
אני יכול אם אני רוצה, פשוט לקחת נשימה ארוכה ולחכות בסבלנות שהכאב יחלוף ואני יכול גם אם אני רוצה, לזוז ממנו באופן אקטיבי.
