דפנה טל, התפתחות אישית
התפתחות אישית דרך "החיפוש אחר המופלא"
25 שנה אחורה מהיום: אני חיה את החיים שלי כמו כולם, את החיים בכוח האינרציה, התפתחות אישית היא ממני והלאה. יש לי משפחה. יש לי חברים, יש לי בן זוג, אני אהובה, התחלתי ללמוד מקצוע שהוא אהבת חיי, אבל בפנים יש חוסר שקט תהומי. אני מנסה לסתום את החור עם דברים שבעבר היו מטשטשים, אבל הפעם זה לא עובד. אני מרגישה שאני הולכת על קרקע לא יציבה ושעוד רגע אני נופלת לתהום…. זה ככה כבר תקופה ארוכה. ואני לא מוצאת מנוח.
לאורך שנות התיכון שלי תמיד הרגשתי את החור הזה לצד חוויות חיים שגם היו טובות, אבל עכשיו הוא גדל למימדים עצומים. משהו כבר “לא עובד לי”. אני עצובה. אני מרגישה שאין טעם. קשה לי.
בזמן הזה אני מחדשת קשר מחדש עם חבר ישן שמספר לי על דרך מופלאה, על מורה, ועל בית ספר. אני מבינה שהוא צועד בדרך של התפתחות אישית מופלאה אשר משנה את חייו. אנחנו מדברים הרבה. נפגשים. הוא מספר לי שהתחיל להתבונן בחייו, כצופה ואת התמורות האדירות שזה מחולל בחייו. אני חווה דרכו אור, משהו אחר. ואני מבקשת את האור הזה עוד ועוד. אני מבקשת להיפגש ולדבר שוב ושוב. השיחות עמו משמחות אותי. אני מגלה דברים חדשים על החיים דרכו. אני רואה בו תקווה. הוא יודע משהו שאני עוד לא יודעת. אני רואה אותו שמח. אני רואה אותו מחובר. לעצמו. ואני רוצה. “כזה”. כשאני באה במגע עמו אני חווה שהשגרה מונוטוניות של החיים מתפוגגת ואני מתחילה לחוות טעם חדש לחיים דרכו ובזכות השיחות איתו.
לא יכול להיות שמישהו מכיר את הפסיכולגיה הפינימית שלי עד כדי כך; אני מגלה שקיים מסלול נדיר ומיוחד של התפתחות אישית דרך "החיפוש אחר המופלא"
באחד מהימים שנפגשנו הוא מביא עימו ספר התפתחות אישית. הוא נותן לי לקרא בו. אני פותחת באופן רנדומלי וקוראת פסקה. אני בשוק. לא יכול להיות. לא יכול להיות שמישהו מכיר את הפסיכולוגיה הפנימית שלי עד כדי כך ומתאר אותה על הכתוב. איך??? “תקשיב, אני כל כך מתרגשת ממה שאני קוראת. עוד חודש יש לי יום הולדת. אני רוצה שתקנה לי את הספר הזה במתנה” אני מבקשת ממנו.
וכך היה.
כמה שמחתי מהמתנה הזו. הרגשתי שקיבלתי לידיי אוצר. היה בי צמא עז לקרא בספר עוד ועוד ולגלות דברים עלומים, סודות כמוסים, כאלו שכבר הרגשתי שפגשתי בעבר. “אני מכירה את זה. אני פשוט לא זוכרת ממתי”, הרגשתי. זה הרגיש לי בית. אמת. דיוק. עד כדי מדע.
לא חיפשתי דרך לצעוד בה, אבל החיים הובילו אותי לכך. ידעתי אז שנכנסתי לדרך של התפתחות אישית שתשנה את חיי מקצה אל הקצה.
חודש אחר כך הצטרפתי לבית הספר. זו היתה תחילתה של ההתפתחות אישית שלי.
ועכשיו כשהצטרפתי לבית הספר, עליתי על דרך חדשה של התפתחות אישית והעצמה
מאז… התחלתי לצעוד במסלול חיים חדש של התפתחות אישית והעצמה. זאת הפעם הראשונה בחיי שבה אני מרגישה בבית. כל חיי, עד לנקודה זו, הרגשתי שאני מהלכת זרה בעולם. לא באמת מוצאת את מקומי, ואז מגיעה אל המקום הזה שאני יודעת שהוא המקום שאני יכולה להיות מי שאני באמת. מהרגע שנוצר המגע עם בית הספר, ונפתחה הדלת, אני נכנסת למרחב שבו אני יודעת בכל כולי שלכאן היתי צריכה להגיע.
זמן מועט לאחר ההצטרפות שלי לבית הספר, אני נכנסת למרחב פנימי חדש שמעולם לא הייתי בו. אני חווה שיש דפנה שלא הכרתי, ויחד עם זאת היא כל כך אני. אני אוהבת אותה. אני מתרגשת ממנה. מי זאת הדפנה הזאת? מהי המציאות הזו? אני חיה פלא. אני מקבלת כלי חדש לתוך חיי והוא כלי ההתבוננות. אני מתבוננת עליי. על דפנה. פעולה אשר יוצרת מרחק ביני לבין הפעולות שלי שדרכה אני מתחילה לחוות את המציאות בצורה אחרת. פחות מזוהה עם עצמי ויותר ניטראלית – דבר אשר מאפשר לי מירווח נשימה ביני לבין החיים ויכולת לשאול את עצמי שאלות – האם כך אני באמת רוצה להתנהל, לחשוב, להרגיש?
אני צועדת בדרך הזו שנה ועוד שנה ועוד שנה ועוד שנה ועוד שנה….. אני מגלה שאני לא בדיוק מה שאני חשבתי שאני. זה כואב. ויחד עם זאת, לצד הכאב, קיימת שמחה גדולה. שמחה הנובעת מגדילה ותזוזה אל עבר מרחבים חדשים בתוכי. אני חווה התפתחות אישית והעצמה. כן. אני גודלת.
אם אני מסתכלת לאחור על המקום שלי כיום, לעומת מה שהיתי בתחילת הלימוד, אני לא כל כך יודעת איך להתחיל לתאר את השינויים שעברתי לאורך השנים. בדרך הזו של התפתחות אישית והעצמה. זה כאילו שעברתי אלף גלגולים בתקופת חיים אחת.
אי אפשר כבר לספור את כל השינויים שיש בי בזכות התפתחות בבית הספר
ההתפתחות והלימוד נמצא בכל עשייה שלי, מהרגע שאני מתעוררת, עד לרגע שאני הולכת לישון. אלו המשקפיים דרכם אני מביטה על החיים ואל החיים. מגוון הכלים שאני מקבלת בבית הספר הוא עצום. השתניתי כל כך!!! אנסה לתת כמה דוגמאות, וגם אלו, מרגיש לי, שהן טיפה בים, כי יש אינסוף
מאדם חסר עמוד שדרה הפכתי לאדם שיש לו מרכז פנימי, עוגן. בדרך זו של התפתחות אישית, אני לומדת כיצד להתבונן. הכלי של ההתבוננות מאפשר לי להבדיל בין גס לעדין, בין אמת לשקר. אני לאט לאט מתנקה ומנקה את המיותר. וככל שאני מתנקה יותר, אני יודעת שלא משנה מה יקרה בחיי, אני תמיד אדע כיצד להתנהל. עברתי לא מעט אתגרים מורכבים וקשים לאורך השנים, ובזכות הכלים של הלימוד, לא רק שעברתי אותם מבלי להתפרק ולהישבר לאלף חתיכות, אלא מינפתי את הקשיים והפכתי אותם להזדמנויות של גדילה. אשתף על כך קצת בהמשך.
הגעתי ללימוד כשאני אדם שלכאורה יש לו הכל בחיים, אבל בפנים חשתי חוסר שקט פנימי, עצבות לא מוסברת. היום אני אדם מאושר. ממש מאושר. אני מברכת על החיים שאני חיה. בית הספר מעניק כל כך הרבה כלים להתבוננות, לעבודה עצמית, למעברים פנימיים. אני מצליחה לזוז. באמת לזוז. אני באמת משתנה. וזה כל כך קשה עד בלתי אפשרי להשתנות. הכלים שמקבלים בבית הספר הם אובייקטיבים ומאפשרים שינוי אמיתי בחיים. יש לי מסגרת של יום, מסגרת של תירגול, אשר משמש לי מצפן ועוזר לי למקד את המטרה שלי שהיא גדילה והתפתחות אישית. ובזכות המסגרת הזו וצעדים קטנים יומיומיים שאני עושה אל עבר העצמי הטוב ממני, אני מצליחה לעשות תזוזות אמיתיות בחיי, ולחוות יותר ויותר את האושר הבלתי תלוי.
אני כבר לא לבד. אני נמצאת עם אנשים שמתענינים בחיים, בעצמם, בהתפתחות אישית, בשינוי. אנשים שואלים שאלות על החיים, מתוך צמא להשתנות ולגדול. הם מתבוננים בחיים שלהם כמוני, כצופים, ומגלים דברים מופלאים על עצמם. אנחנו חולקים יחד את העבודה שאנחנו עושים ומשמשים מראה אחד לשני. כשאני שומעת תלמיד מבית הספר מספר על העבודה הפנימית שהוא עושה, זה מרחיב את ליבי, ופוגש אותי באותם מקומות בהם אני עצמי נמצאת. זה מקצר את הדרך. זה מפרה אותי. זה מעשיר אותי. זה מאפשר לי לגדול במהירות, פי כמה מאשר אם היתי רק אני. אני לומדת על כוחה של קבוצה וכמה הוא משמעותי וקריטי להתפתחות אישית תקינה ונכונה.
גיליתי שאני יכולה להשאיר מאחור את מה שלא נכון לי. גיליתי שאני חזקה משנדמה לי. גיליתי שיש בי עוצמות אדירות, שנשענות ויונקות מהמקום של התלמיד, זה שמתבונן על עצמו, זה שלוקח מרחק מהאירועים ומנסה ללמוד מהם על עצמו ועל המיקום שלו בחיים דרך כך, זה שמתאמן יום יום וגדל יום יום צעד צעד. בעבר היתי נדבקת להכל, גם לדברים שלא נכונים לי, העיקר שלא ישתנה. “אני אוהבת כשאין שינויים” למה? כי זה הכי בטוח. כי שינויים היו גורמים לי לתזוזה וכשהיתה תזוזה היתי כמו עלה נידף ברוח. אבודה. היום אני יודעת שמה שנכון לי צריך לצאת מחיי, ואני יכולה לעזוב אותו, ולברך על כך וגם לשמח. זוהי הוכחה להתפתחות אמיתית.
ואז הגיע היום שהחיים זימנו לי שיעור של התפתחות אישית למתקדמים
החיים זימנו לי התפתחות אישית למתקדמים, וחוויות שלקחו את הלימוד לקצה היכולת שלי של אז. ההבנה הכי עמוקה שהפכתי לאדם אחר נולדה אצלי לפני 10 שנים, כשהייתי צריכה לאסוף תרומות לאמא שלי, עבור השתלת כליה. עשיתי את הדבר הכי משוגע, וכדי לאסוף תרומות לאמא, פתחתי דוכן התרמה ברחוב רוטשילד בתל אביב, ושאלתי את העוברים ושבים אם היו רוצים לתרום לאמא. תוך חודשיים וחצי גייסתי 450 אלף ש”ח. אלו היו ימי ברכה, ימי מאמץ, בהם השתמשתי בכלים של הלימוד בצורה אדוקה. כבר גדל בתוכי המקום המתבונן, ואותו מקום עזר לי ליצור הפרדה ביני לבין האירועים ולתפקד בצורה יותר ניטראלית – דבר אשר עוזר לי למקם את עצמי במקום בו אני רוצה להיות בו ולא המקום שאליו האוטומטים שלו מובילים אותו. חויתי שאני צועדת במסלול של התפתחות אישית למתקדמים. אלו היו מאמצים מסוג אחר, שלא חויתי בכזו אינטנסיביות עד לאותה נקודה, וגיליתי בזכות כך עד כמה היכולת שלי היא גדולה, הרבה מעבר למה שחשבתי שאני מסוגלת.
בכל תהליך ההתרמות לא ביטאתי אפילו רגש שלילי אחד – לא בתוכי ולא מחוצה לי – וזאת כי בזכות ההתבוננויות הרבות במהלך השנים, כבר למדתי להכיר את המבנה הפסיכולוגי שלי, וידעתי שאם אעשה זאת, בגלל שהייתי תחת מאמץ עצום, הכל יקרוס ויתנפץ. הלימוד עזר לי להכיר את עצמי, ואיפשר לי להתנהל באופן שלא הייתי יכולה להתנהל בו לפני שהייתי תלמידה בבית הספר. זה היה הפרויקט הכי גדול שעשיתי אי פעם בחיי, ללא שום ידע מוקדם איך לעשות אותו, אבל האמונה והכלים של הלימוד איפשרו לי לצלוח את המשימה, ותוך שלושה חודשים מתחילת הפרויקט, עלינו עם אמא על “מטוס התרופה”, כך אני קוראת לו, ואמא קיבלה כליה חדשה וחיים חדשים. הרגשתי שצלחתי את השיעור הזה באופן בל יתואר, וכי “המסלול של התפתחות אישית למתקדמים” הולידה בתוכי מתנה חדשה, שהיא היכרות חדשה עם עצמי, אשר תשמש אותי הרבה בהמשך השנים הבאות.
כותרת נוספת שהוספתי (זה טקסט חדש שהוספתי עכשיו) - התפתחות אישית כדרך אינסופית שנמשכת ועולה מעלה עד אינסופ
התפתחות אישית היא ספירלה עולה. אם חשבתי שהגעתי לשיא מסויים בחיי, לקצה היכולת שלי, עם ההתרמות לאמא, אני מגלה מועט זמן אחר כך שהחיים מזמנים לי שיעורים שמבקשים את המיטב שלי. אני חיה תחת חיכוך מתמיד לאורך שנים ספורות כשאני נמצאת בתהליך החלמה ממחלת הקרוהן.
דרך המסע הזה, שהוא מסע החלמה והתפתחות אישית, אני מגלה שהכלים שאני מקבלת בבית הספר עוזרים לי ליצור את ההבדל בין לחיות את החיים כקורבן של נסיבות חיים, לבין לנצל את הקושי שמתדפק על דלתי ולהפוך אותו להזדמנות לצמיחה וגדילה.
בזכות ההתבוננות בעצמי שוב ושוב, אני לומדת להפריד לאט לאט בין הכאב הפיזי שחווה, החשש מהלא נודע, לבין איך אני רוצה להרגיש באמת, למרות כל הקשיים והאתגרים. אני לומדת שאפשר גם להרגיש טוב כשהגוף כואב, שאפשר לחייך ולחלום גם כשהמחר הוא לא נודע וידוע. אני לא מנוהלת באופן מלא על ידי הגוף, אלא מתפתח לאט לאט בתוכי “גוף חדש”, “יחידה עצמאית” בוחרת ומחליטה, שנמצאת מעל חוקי החיים.
לאט לאט, בזכות הגישה ועבודת ההתפתחות האישית שאני עושה אני מצליחה לעלות על מסלות הבראה מהמחלה. אני לומדת מה משפיע עליי, למה אני חולה, ומה אני צריכה לעשות כדי להבריא ולהרגיש יותר טוב פיזית. אני לומדת לגעת בנקודות כואבות בתוכי לרפא אותן. אני לא מפחדת להתמודד. נולד בי מקום שסומך על עצמו ויודע שהוא יכול ויודע להביא את האושר והשגשוג לתוך חייו. וכל זאת בזכות הכלים והעבודה המופלאה וכל כך יקרת הערך שאני זוכה לה בזכות בית הספר, המורה, הקבוצה, התלמידים והמאמצים שלי.
התפתחות אישית היא דבר ממשי וקיים ומוחשי ויש לו עדות ממשית בעולם הפנימי שלנו שמתבטאת בתוך החיים.
אני בהודייה אינסופית.