הנחת היסוד שלנו היא שביכולתנו למצוא את התשובות לשאלות הקיומיות הללו, אך יכולת זו אינה
מתממשת בדרך כלל. הטבע מפתח את האדם רק עד נקודה מסוימת ואז משאיר אותו לא גמור, בדיוק כפי
שהוא יוצר חיטה אבל לא לחם, חלב אבל לא חמאה, ענבים אבל לא יין. וכפי שניתן לשכלל את תפוקת
הטבע באמצעות עבודת אדמה, כך ניתן להפוך אותנו לישות שלימה באמצעות הבנת חוקי הטבע והיישום
שלהם בחיינו הנפשיים.
משחר ההיסטוריה האדם נחשב ליצירה מיוחדת, הנפרדת מבעלי החיים, כפי שבעלי החיים נפרדים
מהצמחים, והצמחים מהמינרלים. האנושות למעשה מהווה ממלכת טבע נפרדת, שתכונתה החשובה ביותרהיא האפשרות של מודעות עצמית. אנו נולדים עם היכולת להיות מודעים לעצמנו, אולם איננו מודעים
לעצמנו, פרט לרגעים נדירים. אך רגעים אלה מייצגים חוויות שיא בחיינו, אותם רגעים נדירים שבהם אנו
באמת מרגישים חיים.
מדוע שמודעות עצמית זו, שהיא זכותנו הטבעית כבני האדם, תצטמצם ותבוא לידי ביטוי לעיתים כה
רחוקות ובאופן ספונטני בלבד? מדוע שלא נצליח לייצר מצב זה של מודעות עצמית באופן רצוני, לגרום לו
להפוך להיות קבוע, שלא יאבד שוב? באשר לאדם הרגיל, המכשול העיקרי לביסוס מצב זה הוא בורותו
ביחס לעצמו, ובפרט, ההנחה שמצב זה כבר ברשותו ללא כל צורך במאמץ. כל המודלים שהגיעו
להתפתחות התודעתית הגבוהה ביותר, אינדיבידואלים כמו פיתגורס וגאוטמה בודהה, הותירו אחריהם את
אותו המסר: אנו מסוגלים, באמצעות הכוונה נכונה ומאמץ נכון, להגיע למצבי תודעה גבוהים יותר. תחילה, לרגעים בודדים בלבד, אך עם הזמן אנו יכולים להאריכם ולקבע אותם. מורים אלה היו תמימי דעים גם לגבי
שיטת ההתפתחות הזו: האימון של הרחבת התודעה נעשה באמצעות התבוננות עצמית, ידיעה עצמית,הגברת תשומת הלב, וזכירה עצמית.